תכניות בנין עיר צריכות לקבוע את המינימום ההכרחי מבחינת תכנון המרחב בו התכנית כלולה. הנושאים ההכרחיים הם: קווי בנין, גבהים מירביים, שטחים ושימושים.
תכנית בנין עיר לא צריכה לקבוע את התכנון הסופי של המבנים במתחם. עליה להשאיר את ההחלטות האלה ליזמים, שיקבעו את פרוגרמת התכנון על בסיס כלכלת השוק במועד הבניה, תוך התייחסות לאילוצי התכנית המפורטים לעיל. כל אילוץ, שאינו הכרחי, המוסף לתכנית, רק מתוך רצון תכנוני של האדריכל או הרשות, הינו מיותר ומזיק.
קיימות יותר מידי תכניות בנין עיר שתקנוניהן מכתיבים את התכנון הכמעט מפורט של המבנים, ללא השארת יצירתיות תכנונית לאדריכלי המבנים. קיימות יותר מידי תכניות בנין עיר שתקנוניהן קובעים תמהילי שימושים או תמהילי דירות שאינם מתאימים לשוק, שהוא הקטליזטור למימושן. תהליך שינוי תכניות כאלה הינו ארוך, ולעיתים בלתי סביר.
הרשויות המזמינות הכנת תכניות בנין עיר שמטרתן בניה למגורים או לתעסוקה צריכות לפעול כפי שפועל הסקטור הפרטי. עליהן לאייש את צוות תכנון התב"ע בכל בעלי המקצוע הנדרשים, כולל בתחומי הכלכלה והשווק, ועליהם להנחות את הצוות להכין תכנית שאילוציה מועטים, הגמישות בה מירבית, והכלכליות שלה מאפשרת את יישומה.
בהכנת תכנית בנין עיר אין כל וודאות למועד הכנת התכנון המפורט ומועד ביצוע הבניה. בתנאי שוק משתנים אסור לקבוע דרישות לא הכרחיות לאורך זמן. היות וכל שנוי בתכנית בנין עיר הינו ארוך, אסור להגיע למצב שיזם יבנה לפי אילוצים מיותרים של תכנית בנין עיר, והציבור יקבל פרוייקט פחות טוב, או לחילופין, היזם יאלץ להמתין מספר שנים להשגת שנוי בתב"ע.
